החלטה בתיק ת"א 55585-09-11

בהיותו כבן שבועיים ימים הובא המשיב 1 על ידי אמו, המשיבה 2, למרפאה בכפר ע'ג'ר, כשהוא סובל מחום גבוה, שיעול וקשיי נשימה.

לטענת המשיבים, המשיב 1 והוריו המשיבים 2-3, עקב מצבו נזקק הפעוט לטיפול ו/או הנשמה באמצעות בלון חמצן, וכך גם הוחלט על ידי רופא המרפאה. אלא שתחילה לא הצליח הרופא למצוא בלון חמצן במרפאה, ובהמשך, לאחר שהתקשר למזכירת המרפאה והזעיקה למקום בדחיפות נמצא הבלון, אך הסתבר כי אינו תקין. בנסיבות אלה ונוכח הסכנה לחייו של המשיב הזמין הרופא אמבולנס כדי לפנות את המשיב לבית החולים זיו בצפת. באמבולנס חובר המשיב למסכת חמצן, עד לקבלתו ואשפוזו במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים, שם חובר לחמצן וטופל, ומצבו השתפר הדרגתית. לאחר כ-4 ימי אשפוז שוחרר המשיב לביתו במצב כללי טוב.

בתביעתם, טוענים המשיבים לרשלנות רופאי המרפאה והמבקשת, בכך שלא נמצא בלון חמצן תקין במרפאה.

התביעה הוגשה כנגד המבקשת, שירותי בריאות כללית (הנתבעת 1), בה מבוטחים המשיבים, וכנגד העמותה מנהלת המרפאה, מנהלה, ורופא המרפאה שטיפל במשיב, הם המשיבים 3-6 (הנתבעים 2-4).  

על פי הנטען בכתב התביעה, כתוצאה מהמחדלים שתוארו היו המשיבים 2-3 שרויים בחרדה מתמדת לשלומו של בנם הפעוט, שנשקפה סכנה לחייו בשל העדרו של בלון החמצן.

בגין כך תובעים המשיבים פיצויים מהמבקשת ומהנתבעים הנוספים.

המבקשת, שירותי בריאות כללית, מבקשת לדחות או למחוק את התביעה על הסף, וזאת ממספר טעמים: ראשית, נטען להעדר יריבות כלפי המבקשת מהטעם שזו לא הפעילה את המרכז הרפואי בו ארע המקרה ולא העסיקה את רופאי המרפאה ואת הרופא שטיפל במשיב. שנית, נטען להעדר עילה והעדר נזק. מהתביעה ומנספחיה עולה כי למשיב 1 לא נגרם נזק גוף, וההורים אינם עונים על התנאים הנדרשים להכרה בנזקיהם כנפגעים משניים על פי הלכת אלסוחה. שלישית, לא צורפה חוות דעת רפואית להוכחת טענות התביעה שברפואה כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. ורביעית, נטען כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית שהרי לא נגרם למשיבים נזק.

שקלתי את טענות הצדדים אשר פורטו בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה וכן בדיון, ולהלן החלטתי.

העדר יריבות - המשיבים טוענים בתביעתם כי המבקשת אחראית באחריות שילוחית כמעסיקה ו/או שולחת של צוות המרפאה ו/או כאחראית לקיים פיקוח על המרפאה ועל הציוד שבה. עוד נטען כי המבקשת התחייבה כלפי מבוטחיה, המשיבים, לספק ציוד רפואי הולם וכי הפרה התחיבותה ו/או חובתה זו.

הלכה היא, כי אין למחוק תביעה בשל חוסר עילה, אלא אם ברור הדבר על פניו כי התובע אינו זכאי לסעד או תרופה מהדין גם אם כל האמור בה יוכח. כל עוד קיים סיכוי על-פי כתבי הטענות, אפילו קלוש, כי התובע יזכה בתביעתו, אין למחוק אותה.

לא שוכנעתי כי גם אם יוכח הנטען בתביעה ביחס למבקשת, במיוחד באשר לחובותיה כלפי מבוטחיה, המשיבים לא יהיו זכאים לסעד ממנה, ועל כן אין מקום לסילוק התביעה על הסף.

העדר עילה והעדר נזק - נראה כי למשיב 1 לא נגרם נזק גוף. אמנם, בכתב התביעה נטען לאפשרות כי נגרם נזק כזה, אך בדיון בבקשה הבהירו המשיבים כי נכון לעת הזו לא נגרם למשיב נזק. כך או כך, אין כל ספק כי טענה בדבר נזק שנגרם למשיב בעקבות הטיפול הרפואי צריכה היתה להיתמך בחוות דעת רפואית במצורף לכתב התביעה וזאת על-פי הוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ר' להלן). בהעדר חוות דעת רפואית, ומכוח הוראות תקנה 137(א) לתקנות, יהיו המשיבים מנועים מלטעון ולהוכיח כי נגרם למשיב 1 נזק בעקבות האירועים נשוא התביעה. על כן, נקודת המוצא היא כי לא נגרם למשיב נזק.

לאור האמור, ובנסיבות המקרה והאירועים נשוא התביעה, אין תחולה להלכת אלסוחה במקרה זה. המשיבים הבהירו כי עילת התביעה היא נזק מסוג עוגמת נפש וחרדה, שנגרם להם כמעורבים ישירים באירועים נשוא התביעה. מדובר בנזק ישיר שהפסיקה הכירה בקיומו גם במקום בו אינו נלווה לנזק גוף. בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 113, נקבע, בהתייחס להגדרת המונח "נזק" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, כי: "הגדרה זו רחבה היא הן לעניין הפגיעות הנזכרות ברישא והן לעניין אלה הנזכרות בסיפא (ראה המ' 106/54 , בעמ' 1334). היא כוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית. היא משתרעת הן על נזק פיסי והן על נזק כספי; הן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שיש להן ביטוי פיסי, והן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי פיסי. לא היה מקום, על - כן, מבחינת היקפו של המושג 'נזק', שלא לכלול בחובו שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיסי".[ר' גם ע"א 1338/97 תנובה נ' נראבי תופיק (פורסם באתרים משפטיים, ניתן ביום 19.5.03)]. על כן, אין מקום למחוק את תביעת המשיבים על הסף גם מהטעם השני שהעלתה המבקשת [יוער כי לא נעלם מעיני ההבדל בין אם המשיב לאביו, בכל הקשור למעורבותם באירועים, אך לא מצאתי בשלב סף זה של ההליך להבחין ביניהם].

תביעה טורדנית וקנטרנית - בהינתן העובדה כי לא נגרם למשיב 1 נזק גוף וכי הוא החלים (ממחלתו) לאחר מספר ימים, יהיה מי שיסבור כי עסקינן בתביעה לפיצוי על "נזק של מה בכך". יחד עם זאת, משהוכר נזק מסוג זה של עגמת נפש ופחד כנזק בר פיצוי, ונקבע כי די לעניין זה בפגיעה באינטרס של הנפגע "בנפשו, בנוחותו ובאושרו" (ע"א 243/83 הנ"ל), סבורתני שאין מקום לראות בתביעה כטורדנית או קנטרנית באופן שמצדיק סילוקה על הסף.

העדר חוות דעת רפואית -  על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984: "רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין...". בתקנה 137(א) נקבע כי: "בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127, או בתקנה 128(ב) ולא פטר אותו בית המשפט או הרשם מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון".

על יסוד תקנות אלה נקבע בפסיקה שהוכחת רשלנות בטיפול רפואי מותנית בהגשת חוות דעת רפואית כדי לבסס את עילת התביעה (ר' בר"ע 6098/92 זכאי נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 651).

המשיבים לא צירפו חוות דעת רפואית לתביעתם אף שתביעתם כוללת טענות בדבר רשלנות בטיפול הרפואי. כך למשל נטען לאי עמידה בסטנדרטים רפואיים ראויים, אי עמידה בסטנדרטים רפואיים בכל הקשור לציוד הרפואי ולניהול המרפאה, איכות הטיפול הרפואי וטענות רבות דומות על עניינים שברפואה.

עם זאת, בכתב התביעה נטען גם שהעדר בלון חמצן (או מתקן דומה) במרפאה היה מנוגד להוראות חוק ו/או תקנות. מדובר בטענה עובדתית שאינה עניין רפואי, ועל-כן אין הכרח בחוות דעת רפואית להוכחתה. אין גם צורך בחוות דעת רפואית להוכחת הנזקים הנטענים, היינו: חרדה ופחד ועגמת נפש וגרימתם כתוצאה מהעדר בלון החמצן במרפאה בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, כלומר - בנסיבות בהן רופא המרפאה דרש לחבר את המשיב לחמצן אך לא הצליח לעשות כן בהעדר ציוד מתאים (ללא קשר לשאלת הצורך הרפואי בכך).

אני קובעת אפוא כי בהעדר חוות דעת רפואית מנועים המשיבים מלהוכיח כל טענה או עניין שברפואה הנטענים בכתב התביעה. עם זאת, בשל הטענה שפורטה לעיל, שלא נדרשת חוות דעת רפואית להוכחתה, ואשר יש בה, ככל שתוכח, כדי לבסס את התביעה בגינה, אין מקום להורות על מחיקת התביעה כולה על הסף.